היא שאלה אותי אם אני מכירה את הספר "דמון של צהריים", ובעודה עושה כך, היא נתנה לי מתנה יקרת ערך, שמלווה
אותי כמה שנים. היא הייתה המטופלת הראשונה שפגשתי ביום העבודה הראשון שלי כמטפלת בפסיכודרמה במחלקה הפסיכיאטרית. מחלקה שבה העצב הוא תהום אפלה ללא תחתית.
"אם את רוצה להתחיל להבין את הדיכאון, את חייבת לקרוא אותו". קשה להבין את הדיכאון אבל הספר הזה שנכתב על ידי אנדרו סלומון, סופר שסבל מדיכאון בחייו ובחר לשתף, הוא ספר אישי ומדעי, עמוק ומקיף. ספר הלוקח את קוראיו אל מסדרונות בתי החולים לחולי נפש, אל שיטות המחקר החדשניות של המוח, אל אבחון המחלה, אל דרכי הטיפול המגוונות לה ואל עשרות תיאורים של נפגעי דכאון.
זהו ספר חשוב. חשוב לכואבים ולמטפלים. ולא פחות, חשוב לבני המשפחה.
"הדיכאון שלי צמח עליי כדרך שמטפס משתלט על עץ אלון. משהו מכוער שנכרך סביבי ומוצץ את לשדי, דבר מה חי יותר ממני. היו לו חיים משלו, שלאט לאט החניקו את כל החיים שבי. בשלב הגרוע ביותר של הדיכאון העמוק היו לי מצבי רוח שידעתי שהם לא שלי: שייכים היו לדיכאון… ידעתי שהשמש זורחת אבל רק מעט מאורה נגה עליי. הרגשתי שאני כורע תחת משהו חזק הרבה יותר ממני… הוא הוסיף להלעיט את עצמו בי גם כשדומה היה שלא נותר בי דבר עוד להזין אותו" (סלומון, 2004, 17).
להלן קישור להרצאה שלו: