אדם גרנט הוא פרופסור לפסיכולוגיה בבית הספר וורטון למנהל עסקים באוניברסיטת פנסילבניה. בהרצאה המרתקת והמפתיעה שלו הוא משתף במחקרים ובמסקנות שלו על הרגלי החשיבה של האנשים היצירתיים. במחקריו הוא מצא כי למעשה דחיינות היא אחד מהמאפיינים הבולטים של האנשים היצירתיים והמקוריים ביותר. הדחיינות וההמתנה עד לרגע האחרון היא זו שמאפשרת לכניסה של רעיונות חדשים, כך הוא אומר.
מרטין לותר קינג, לדוגמא, לפני העלייה שלו לבמה, באותו נאום משנה גורלות, לא ישן בלילות וכתב שוב ושוב את נאומו. גם דקות לפני העלייה לבמה הוא המשיך לכתוב ולמחוק, וכשעלה לבסוף על הבמה הוא הניח בצד את מה שכתב, ואמר: "יש לי חלום !"
הוא מדבר הרבה על חשיבה ועל האופן בו אנחנו מבטלים וחוסמים את הרעיונות של עצמנו.
לרוב הוא אומר, חולפות בראשנו שש מחשבות על רעיון, מהרגע שהוא עולה בראש ועד שהוא יוצא לביצוע:
1. "זה ממש מגניב!"
2. "זה מורכב"
3. "זה זבל"
4. "אני זבל"
5. "אולי זה יהיה בסדר"
6. "זה ממש מגניב!"
וואוו, מצאתי את עצמי שוב שוב בכל שלב שהוא תיאר (כולל "אני זבל")
כמה אני יכולה להעלות רעיון ולהוריד אותו, כמעט באותה נשימה.
עוד הוא אומר שיש שני סוגים של ספקות, הספק העצמי והספק ברעיון: הספר העצמי, הוא המשתק, והספק ברעיון, הוא הממריץ.
"כדי להיות יצירתי אתה צריך לפקפק בבררת המחדל ולחפש אופציה טובה יותר".
כמה מדוייק! וכמה מתאים לכל כך הרבה עולמות:
כשמייצרים מפת חשיבה על נושא מסויים, צריך לשאול שאלה מרכזית אחת: "למה זה מתחבר?" עצם השאלה הזו, מטילה ספק בלא מעט מידע שזורם לכיווננו ומחדדת מידע אחר, שלפעמים נמצא בתחת לפני השטח. היופי שבזה, שזה לא נעשה במאמץ, זה נעשה עם חשיבה טיבעית והגיונית, זו שלא אימנו אותנו לחשוב דרכה.
גם בעולם הריפוי בו אני עוסקת, שאלת החיבורים היא זו שהובילה אותי להפיח חיים בשיטת הריפוי האין סופית של ריפוי בין דורי, כך שההרצאה הזו היא רחבה ועמוקה ונוגעת כמעט בכל תחום בחיי. ואני רוצה להודות לאחת הנשים היקרות בחיי, לימור גולדברג, ששידכה ביני לבין ההרצאה הזו.
מוזמנים לצפות, מירית